<h1>ספר התרומות שער ל"ה חלק א'</h1>
<h2>דף סו.</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"ב] אמר רב הונא מנין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מתקיף לה רב חסדא הא קבלן הוא, דהא כתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך. אלא אמר רב יצחק מהכא, לקח בגדו כי ערב זר, אם ממון יש לו בידך התר לו פסת היד, ואם לאו הרבה עליו רעים. ואמר אמימר ערב דמשתעבד מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, לרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא ערב משתעבד, לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא מישתעבד. א"ל רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסכמתא לא קניא וערב משתעבד, אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. מכל זה למדנו שהערב מתחייב במה שערב. וערב יש בו ענינים הרבה שהוא פטור מהן אע"פ שהוא ערב בהן, כגון מי שהוא ערב לכתובת אשה ואע"פ שקנו מידו אינו חייב בהן, דהא לאו מידי חסרה. וכדגרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב], אתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד, מאי טעמא מצוה קא עביד ולאו מידי חסרה. ואע"ג דאית ליה נכסי ללוה בשעת ההלואה, דהשתא איכא למימר דכיון דאית ליה לערב במאי דסמיך גמר ומשעבד נפשיה, [אפילו הכי] לא משתעבד. והכי פסקינן בגמרא, והלכתא בין אית ליה בין לית ליה משתעבד בו, בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד. ומסתברא דדוקא ערב דכתובה דמנה מאתים, דלאו מידי חסרה, אבל ערב לנדוניא שהכניסה היא לבעלה וזה היה ערב לה, בודאי משתעבד, דהא מידי חסרה. ואיכא מרבואתא דאמרי דדוקא כתובה דאיכא תרי טעמי, מצוה ולאו מידי חסרה, אבל אם הוא ערב בקנין גמור מחמיו או מן האשה להכניס לחתן נדונית האשה משתעבד, דהא חסרה, שהרי כנגד השום הוא מוסיף חומש [כתובות ס"ו ע"א], והוא מתחייב לאשתו בכמה דברים שהבעל מתחייב לה. מיהו אם קודם שנשאה חזר ואמר לו אל תתחייב עצמך אצלה בשביל ערבותי, כי חוזרני בי, מיד נפטר הערב, וכדלקמן בתשובה לרב ראב"ד ז"ל. אבל אם קנה בקנין גמור להיות ערב במתנה שאדם עושה לחבירו מממון, אע"ג דלאו מידי חסריה, כיון דלאו מצוה קא עביד משתעבד. ותו דאנא אמינא דחסריה, דאי לאו דעביד לזה ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה. ויש מן המורים שהורו דבקנין נשתעבד ערב דכתובה, כדאמרינן בשאר מילי דבלא קנין לא משתעבד ובקנין משתעבד. ולא מסתברא כוותיהו, דטעמא דמצוה קא עביד ולא מידי חסריה עדיפא ליה, ולא גמר משעביד נפשיה אפילו בקנין. וכן סברת הראשונים ז"ל ובכללם הרב ר' משה ז"ל. ומיהו אבא לכתובת כלתו משתעבד [ב"ב קע"ד ע"ב]. ופירש ה"ר משה ז"ל [אישות פי"ז ה"ט, מלוה פכ"ה ה"ו] והוא שקנו מידו. מ"ט אבא לגבי בריה משתעבד נפשיה משום דחביב עליה (וכן הלכה). וכתוב בספר ההגהות א"א אע"פ שלא קנו מידו משתעבד, ע"כ. ומסתברא כותיה, דהא יהיב תלמודא טעמא דאבא לגבי בריה משעבד נפשיה, ואף בלא קנין משמע, דבההיא הנאה דקא מיחתן בהדא גמר ומשעבד נפשיה [כתובות ק"ב ע"ב], והוה ליה כערב דבית דין, דמהני בלא קנין. ואע"ג דערב שלא בשעת מתן מעות לא מהני בלא קנין, הכא כיון דגמר בשיעבודא ודאי אזל ליה ההוא טעמא וההוא דינא ומיחייב [וכן הלכה].
<h2>דף פח.</h2>
ואם היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך לשם. או שמת הלוה והניח קטנים שאין ב"ד נזקקין לנכסיהם, הרי זה תובע את הערב תחלה, שהרי אין זה מצוי. וכן פסק הרב ר' משה ז"ל [מלוה פכ"ו ה"ג]. ואיכא דפליג, והוא הרב זרחיה ז"ל שכתב דכשם שהם פטורים מן המלוה עד שיגדילו כך הערב פטור, שאין הערב חייב אלא במה שיתחייב הלוה. ולא מסתבר מטעם שכתבנו בשער י"ד, דיתמי בני חיובא נינהו אלא דאריא הוא דרביע עליהו, והוה ליה כלוה שאין לו במה לפרוע שנחייב הערב מיד. והכי מסתבר. והורו המורים שלא נאמרו דברי הרב ר' משה ז"ל שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו, אלא בשאין לו ללוה נכסים ידועים במדינה זו, אבל יש לו נכסים ללוה הרי זה יורד בב"ד באותן נכסים כמו שאנו דנין שנפרעין מן האדם שלא בפניו [כתובות פ"ח ע"א], ולפיכך אין לו לתבוע את הערב עד שידון בב"ד בנכסי הלוה.
וזה שפסקנו שאין תובעין את הערב תחלה, הא מילתא קא חזינן לה ממאי דגרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"א] מתניתין המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב. וקס"ד דלא יפרע כלל רוצה לומר, ואע"ג דלית ליה נכסי ללוה. ושילינן בגמרא מ"ט, רבה ורב יוסף דאמרי תרויהו גברא אשתלמית לי, גברא אשלמית לך. כלומר, דלא מהני ערבות דערב אלא היכא שמת לוה או ברח, אבל כיון שהלוה מצוי בפנינו בשעה שתובע מלוה את חובו נפטר הערב, משום דגברא אשלם ליה. והאי טעמא לא מיתקם, דהא אתקיף עלה רב נחמן, ואמר דהאי דינא דפרסאי הוא, דלא יהבי טעמא למלתייהו, אלא אמר רב נחמן הכי פירושא דמתניתין, דכי קתני לא יפרע מן הערב, לא יתבע ערב תחלה רוצה לומר. ופרשי רבותא עד שישביע את הלוה, אך אחר תביעתו אי לית ליה מאי דפרע ליה, פרע הערב, ואי (לית) [אית] ליה נכסי ללוה ליטרח ברישא בתריהו ויכפה אותו בדין עד שיפרע מהן, ואין לו להפרע כלל מן הערב, הואיל ויש לו נכסים ללוה. וכדאמרינן בגמרא דגט פשוט [שם ע"ב] דמתניתין חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חברו על ידי ערב לא יתבע מן הערב תחלה. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה, יתבע ערב תחלה. במה דברים אמורים בשאין נכסים ללוה, פירוש ידועין, אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב. ופירש הרב אבן מיגש ז"ל הפירוש הנכון הוא, בד"א הא דאמרן דהיכא דלא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה שאין לו לתבוע ערב תחלה, דאלמא לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן כלום יחזור ויתבע הערב, בד"א בשאין נכסים ללוה, אבל יש נכסים ללוה לא יתבע הערב כלל, ואפילו לאחר שיתבע הלוה, לפי שאם יש נכסים ללוה ולא נתן לו כלום עליו לטרוח ולתבוע בדין, ואין לו רשות ליפרע מן הערב כל זמן שהוא מוצא נכסים ללוה ואפילו זבורית. ולעולם הני מילי דלא אמר ליה על מנת שאפרע ממי שארצה, אבל אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע לערב תחלה, ואע"פ שיש נכסים ללוה, דכיון דאתני אתני. ונקיטינן השתא להאי פירושא דהיכא דאמר ליה על מנת שאפרע יפרע מערב תחלה, בין יש לו נכסים ללוה בין אין לו, דכיון דאתני אתני. ובדלא פריש ואמר על תנאי, אין לו לתבוע ערב תחלה אלא מן הלוה, ואם נתן לו מוטב, ואם לאו, אם אין לו נכסים ללוה נפרע מן הערב, ואם יש נכסים ללוה אינו נפרע מן הערב כלום אלא מנכסי הלוה יש לו להפרע, מפני שיכול הערב לומר אני לא ערבתי לך ממון זה אלא כשלא תמצא ללוה מהיכן תפרע, אבל כשתמצא לו נכסים כדי חובך אין לך אצלי כלום, ע"כ.
<h2>דף צב.</h2>
ויש לברר לוה שלוה והכניס קבלן באותה מלוה ועמד ומכר הלוה כל נכסיו, והמלוה בא ליפרע מן הלקוחות שלו, והם משיבין לו אחר שאתה יכול להפרע מן הקבלן תחלה, ואף שיש לו נכסים ללוה מעתה משעת ההלואה נשתעבדו לך ואי אתה רשאי לגבות מנכסינו שקנינו מן הלוה, שהרי אתה מוצא נכסים בני חורין לקבלן שאתה יכול להפרע מהם. וכמו ששנינו [גיטין מ"ח ע"ב] אין נפרעין ממשועבדים וכו', דמה לי בחד גופא מה לי בתרי גופי. וכן שנים שלוו שנעשין אחראין וערבאין זה לזה, אם מכר אחד כל נכסיו, איתא נמי לההוא ספיקא דלעיל. ומסתברא דאית להו תרי גופי, והכל תלוי בדעת המלוה להפרע ממי שירצה ורצון המלוה להפרע מן הלוה או מנכסיו ואין ללוה בני חורין, הרי זה נפרע מן המשועבדין שלו. דבכי הא הוה ליה כההיא [כתובות צ"ב ע"א] דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, דהא חל שעבודו על נכסי הלוה שמכר להם וחל שעבודו על הקבלן, הלכך יכול לגבות מאי זה מהן שירצה.
<h2>דף צה:</h2>
וכן אם אמרו לו ב"ד תכנס ערב בדבר זה, וכיצד שהיו ב"ד רוצין לירד לנכסי הלוה והוא נכנס ערב במצותם ובפניהם, אע"פ שלא קנו מידו משתעבד, שמתוך שהאמינוהו ב"ד גמר ומשעבד נפשיה. וכדגרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ו ע"ב] ערב דב"ד לא בעי קנין וערב דעלמא בעי קנין. והלכתא בשעת מתן מעות לא בעי קנין, לאחר מתן מעות בעי קנין, וערב דב"ד לא בעי קנין, דבההיא הנאה דקא מהימני ליה גמר ומשעבד נפשיה, והנך כולהו בעו קנין. איכא דלא גריס הנך כולהו. ומאן דגריס ליה מפרש דאחנוק ולערב היוצא לאחר חתום שטרות קאי, אבל ערב דב"ד וערב דשעת מתן מעות אף בלא קנין משתעבדי. ויש שהורו שהאומר לחברו ערוב זה לפלני ואני ערב לך, [הוי] כמי שאמר לו הלוהו ואני ערב. וכשם שנשתעבד הערב למלוה כך נשתעבד ערב לערב ראשון, ודין ערב עם המלוה ודין ערב ראשון עם השני דין אחד הוא. גם יש שהורו שמי שלא פירש סך הדבר שערב, כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב, או הלוהו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, יש מן המורים שהורו שאפילו מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל. אבל הרב ר' משה ז"ל פסק שנראה לו שאין הערב חייב כלום, שכיון שאין נודע הדבר ששעבד עצמו בו לא סמכה דעתו ולא שעבד עצמו, ודברים של טעם הם למבין, ע"כ. ואנו בשער ס"ד דעתינו לפרש ולבאר אם יתחייב אדם במה שאינו קצוב אם לאו. ובתשובה לקמאי ערב הבא למלוה בזמנו ואמר לו תבע ממונך מן הלוה ולא רצה לתבעו והאריכו, [אין] הערב נפטר, ע"כ. וזהו שקשה בדיני ממונות, ואין צריך לומר בקבלן שאינו תובע אלא ממי שירצה ובזמן שירצה, אלא אף בערב נדון כן ששניהם תלויין ברצון המלוה ומפני אריכותו ושתיקותו לא הפסיד כלום. והנה שאלתי בזה הרב ר' משה בר' נחמן ז"ל וזה אשר השיב לי [תשובה סימן ל"ד], ערב שבא למלוה בזמנו ואמר לו תבע ממונך מלוה ולא רצה לתבוע, אין נפטר מכלום, ואין צריך לומר בקבלן שאינו תובע אלא ממי שירצה ובזמן שירצה, ואם האריך נמי המלוה ללוה זמן הפרעון אין הערב נפטר מכלום. וגדולה מזו אמרו [כתובות צ"ה ע"ב] אשתדוף בני חרי גבי ממשעבדי, לא שנא אשתדוף בזמנו לא שנא לאחר זמנו. אף כאן אשתדוף דלוה גבי מערב. ולא עוד אלא אפילו היו נכסים ידועים ללוה והערב אומר לו חות לדינא וגבי מהני, והלה האריך זמן ללוה ואשתדוף חוזר לו על הערב. ואע"ג דתניא [שם ע"א] לוה מאחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בעל חוב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך, אין לו על לוקח ראשון כלום, התם משום דמחל לו חובו לגמרי ואחריותו עליו, הא אלו האריך זמן ללוקח שני או ללוה ואשתדוף, חוזר על הראשון ותובעו. וכללו של דבר נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, ודינא דלוה ונכסים כדינא דלוה וערב, כדאמרינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] ובפרק יש בכור לנחלה [בכורות מ"ח ע"א]. וכשם שאדם מאריך ללוה זמנא בתר זמנא וחוזר וגובה מנכסיו בין כשהוא במדינת הים בין שמכרן לאחר, כך הוא גובה מן הערב, ע"כ.
<h2>דף קב:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק גט פשוט [ב"ב קע"ג ע"ב] אמר רב הונא מנין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו. מתקיף לה רב חסדא הא קבלן הוא, דהא כתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך. אלא אמר רב יצחק מהכא, לקח בגדו כי ערב זר, אם ממון יש לו בידך התר לו פסת היד, ואם לאו הרבה עליו רעים. ואמר אמימר ערב דמשתעבד מחלוקת רבי יהודה ורבי יוסי, לרבי יוסי דאמר אסמכתא קניא ערב משתעבד, לרבי יהודה דאמר אסמכתא לא קניא ערב לא מישתעבד. א"ל רב אשי לאמימר והא מעשים בכל יום דאסכמתא לא קניא וערב משתעבד, אלא אמר רב אשי בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. מכל זה למדנו שהערב מתחייב במה שערב. וערב יש בו ענינים הרבה שהוא פטור מהן אע"פ שהוא ערב בהן, כגון מי שהוא ערב לכתובת אשה ואע"פ שקנו מידו אינו חייב בהן, דהא לאו מידי חסרה. וכדגרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב], אתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד, מאי טעמא מצוה קא עביד ולאו מידי חסרה. ואע"ג דאית ליה נכסי ללוה בשעת ההלואה, דהשתא איכא למימר דכיון דאית ליה לערב במאי דסמיך גמר ומשעבד נפשיה, [אפילו הכי] לא משתעבד. והכי פסקינן בגמרא, והלכתא בין אית ליה בין לית ליה משתעבד בו, בר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד. ומסתברא דדוקא ערב דכתובה דמנה מאתים, דלאו מידי חסרה, אבל ערב לנדוניא שהכניסה היא לבעלה וזה היה ערב לה, בודאי משתעבד, דהא מידי חסרה. ואיכא מרבואתא דאמרי דדוקא כתובה דאיכא תרי טעמי, מצוה ולאו מידי חסרה, אבל אם הוא ערב בקנין גמור מחמיו או מן האשה להכניס לחתן נדונית האשה משתעבד, דהא חסרה, שהרי כנגד השום הוא מוסיף חומש [כתובות ס"ו ע"א], והוא מתחייב לאשתו בכמה דברים שהבעל מתחייב לה. מיהו אם קודם שנשאה חזר ואמר לו אל תתחייב עצמך אצלה בשביל ערבותי, כי חוזרני בי, מיד נפטר הערב, וכדלקמן בתשובה לרב ראב"ד ז"ל. אבל אם קנה בקנין גמור להיות ערב במתנה שאדם עושה לחבירו מממון, אע"ג דלאו מידי חסריה, כיון דלאו מצוה קא עביד משתעבד. ותו דאנא אמינא דחסריה, דאי לאו דעביד לזה ניח נפשיה לא הוה יהיב ליה. ויש מן המורים שהורו דבקנין נשתעבד ערב דכתובה, כדאמרינן בשאר מילי דבלא קנין לא משתעבד ובקנין משתעבד. ולא מסתברא כוותיהו, דטעמא דמצוה קא עביד ולא מידי חסריה עדיפא ליה, ולא גמר משעביד נפשיה אפילו בקנין. וכן סברת הראשונים ז"ל ובכללם הרב ר' משה ז"ל. ומיהו אבא לכתובת כלתו משתעבד [ב"ב קע"ד ע"ב]. ופירש ה"ר משה ז"ל [אישות פי"ז ה"ט, מלוה פכ"ה ה"ו] והוא שקנו מידו. מ"ט אבא לגבי בריה משתעבד נפשיה משום דחביב עליה (וכן הלכה). וכתוב בספר ההגהות א"א אע"פ שלא קנו מידו משתעבד, ע"כ. ומסתברא כותיה, דהא יהיב תלמודא טעמא דאבא לגבי בריה משעבד נפשיה, ואף בלא קנין משמע, דבההיא הנאה דקא מיחתן בהדא גמר ומשעבד נפשיה [כתובות ק"ב ע"ב], והוה ליה כערב דבית דין, דמהני בלא קנין. ואע"ג דערב שלא בשעת מתן מעות לא מהני בלא קנין, הכא כיון דגמר בשיעבודא ודאי אזל ליה ההוא טעמא וההוא דינא ומיחייב [וכן הלכה].
